עד לפני 25 שנה  הייתי חברת קיבוץ בצפון הארץ יחד עם משפחתי. עסקתי בחינוך ותרבות.
לכאורה הכל היה מושלם - היה לי בן זוג אוהב ומפרגן ושלושה ילדים.

לא היה מובן לאף אחד ולי בכלל למה אני מסתובבת עם מועקה.
למעשה הרגשתי שאני חיה ליד החיים ולא משתתפת בהם.
כמובן פניתי לעזרה של פסיכולוגים אך שום דבר לא עזר, המצב הלך והחריף ומצאתי את עצמי בוכה בלילות ובדיכאון עמוק. פשוט איבדתי את הרצון לחיות.
ואז, מתוך השפל חוויתי סוג של הארה - קול שדיבר אלי מאד ברור אמר לי שעלי לקום וללכת ללמוד.
וכך היה קמתי וקרו לי כל מיני ניסים, נרשמתי ללימודי רפואה משלימה ומאז ועד היום אני יכולה לברך על כך שמצאתי את היעוד שלי והוא לעזור לאנשים להגיע לאמת שלהם, להגיע להגשמה מלאה, מימוש עצמי, ולחיות חיים מלאי אהבה ואושר.